מדיניות הענישה על עבירות צווארון לבן

מגמת מדיניות הענישה של עבירות כלכליות וצווארון לבן, בשנים האחרונות, הינה להחמיר בענישה. זה בא לידי ביטוי הן בענישה קונקרטית של מאסרים בפועל, קנסות גבוהים וחילוטים של נכסים וכספים.
הענישה המוגברת נועדה להרתיע ולהציג לציבור שיש אפס סובלנות בנוגע לעבירות צווארון לבן. עבירות אלו פוגעות בכלל הציבור ובכספי המדינה והענישה יכולה בקלות להגיע למאסר על תנאי ואפילו מאסר בפועל.
בסמכותו של בית המשפט, אף להטיל על הנאשם שהורשע, יותר מעונש אחד. תלוי בחומרת העבירה כמובן.

עבירות צווארון לבן – מתחמי ענישה
במטרה למנוע מצב של פערים גדולים בענישה, בין בתי המשפט השונים, על עבירות דומות, ובשל הרצון להחמיר את מדיניות הענישה, הן מסיבות של הרתעה, והן על מנת להתאים את חומרת הענישה למידת הנזק שנגרם, נחקק תיקון 113 לחוק העונשין שקבע מתחמי ענישה מוגדרים בחוק, עפ"י סוגי העבירות.

עבירות צווארון לבן נחלקות ל-3 קבוצות מתחמי ענישה:

• עבירות זיוף, שוחד ומרמה – קבוצה זו כוללת מגוון רחב של עבירות צווארון לבן, בהן עבירות קלות יותר וחמורות יותר. כך למשל עבירות לקיחת שוחד יכולות להגיע לעשר שנות מאסר בפועל.
• עבירות מס – קבוצה זו של עבירות צווארון לבן כוללת העלמות מס, שימוש בחשבוניות פיקטיביות וכדומה. עבירות מס הכנסה מהותיות, שעניינן בין היתר העלמת מס, יכולות להגיע לחמש שנים ובנסיבות מחמירות אף לשבע שנים של מאסר בפועל.
• עבירות על חוק ההגבלים העסקיים וחוק ניירות ערך – קבוצה זו כוללת עבירות צווארון לבן כגון הרצת מניות, אי דיווח לרשות לני”ע, שימוש במידע פנים ועוד. עבירה על חוק ניירות הערך, למשל, יכולה להגיע לחמש שנות מאסר בפועל.

תיקון 113 מחייב את השופטים הדנים במשפטי עבירות צווארון לבן, לקבוע תחילה מהו מתחם הענישה המתאים לעבירה שבוצעה, ורק לאחר מכן, לקבוע מהו העונש שיוטל על הנאשם שהורשע. בקביעת מתחם הענישה בית המשפט מתייחס רק לאופי העבירה ולא לנתוניו האישיים של העבריין, ואילו בהמשך, בעת קביעת גזר הדין, בית המשפט שוקל את מידת הנזק שנגרם בשל העבירה, את עברו הפלילי של הנאשם, הסיכוי לשיקומו ורמת העניין הציבורי בעבירה שנעשתה.